החלטה בתיק מ"ת 27350-03-12

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות לדירת מגורים, גניבה, הפרת הוראה חוקית והחזקת סם שלא לצריכה עצמית.

על פי האמור באישום הראשון לכתב האישום, ביום 24.11.11 שוחרר המשיב במסגרת מ"ת 9837-08-11 לקהילה טיפולית "אל פאטם" שם אמור היה לשהות בתנאי מעצר בית מלא. ביום 5.1.12 עזב המשיב על דעת עצמו את המקום ולא שב אליו.

ביום 9.3.12 התפרץ המשיב לדירתה של המתלוננת יסמין אלבאז בתל שבע על ידי כך שעמד על סולם, טיפס עליו ונכנס לחדר השינה בשעה שהמתלוננת וילדיה נמים את שנתם. בהמשך המתואר לעיל הרגישה המתלוננת כי המשיב נוגע בה, התעוררה ושאלה את המשיב מה רצונו. זה במענה אמר לה כי שלא תפחד וכי הוא בורח מהמשטרה.

המשיב יצא מחדר השינה הלך לכיוון דלת הכניסה ושב ואמר למתלוננת שלא תפחד כי הוא בורח מהמשטרה. במעמד המתואר, כך על פי כתב האישום, לקח המשיב מגבת מהדירה, שם אותה על ידית דלת הבית והמפתחות ויצא, כאשר בנסיבות המתוארות לעיל לקח מהדירה כרטיסי אשראי, וכסף מזומן בסך 1,000 ש"ח.

על פי האמור באישום השני, ביום 10.3.12 בשעה שעוכב בתחנת המשטרה החזיק המשיב במכנסי ג'ינס השייכים לו סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 1.4 גרם לצריכתו העצמית, כאשר על פי האישום השלישי, במהלך כל התקופה שבין 5.1.12 ועד לתאריך 7.3.12 התגורר המשיב בביתו בשכונת תל שבע, ובכך הפר את ההוראה החוקית שניתנה כדין על ידי בית המשפט.

במהלך הדיון שנערך בפני ביום 21.3.12, הסכים ב"כ המשיב לקיומן של הראיות לכאורה לעבירה של הפרת הוראה חוקית, אם כי הצביע על כפילות הקיימת בעבירה זו שכן המשיבה ייחסה את העבירה הנ"ל גם ביום 5.1.12 וגם על פני כל התקופה בה היה מצוי בביתו עד שנעצר. עוד הוסיף כי המשיב לא ברח מהקהילה, אלא על פי טענתו דרשו ממנו לעזוב וכך עשה.

אשר לעבירות של החזקת סם לצריכה עצמית, הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה נוכח כך שהמשיב מאשר שהמכנסיים בהם נתפס הסם הם שלו אם כי לדבריו ישנו כרסום מה נוכח כך שהג'ינס לא היה בחזקתו מספר שעות. אשר למסוכנות ולשחרורו המחודש של המשיב, הרי ככל שהדבר נוגע להפרה, לדבריו המבקשת בעצמה התמהמהה בהגשת העיון חוזר וכך גם שירות המבחן עשה ויש בכך כדי להעיד על האופן שבו גם גורמים אלו רואים את ההפרה.

לעניין עבירת ההתפרצות, לדברי ב"כ המשיב אין ראיות לכאורה. התיאור אותו מוסרת המתלוננת הינו תיאור ככלי ללא כל אפיונים יחודיים למשיב. כך הם פני הדברים לתיאור הג'ינס, למעיל השחור להיותו של המשיב בגובה 1.70, עיניים שחורות, צבע עור חום בהיר. אלו הם תיאורים כללים שאין ביכולתם להביא להרשעתו של המשיב בפלילים. כך גם אין לייחס כל משקל לדבריה לפיה הוא דומה לאנשים ממשפחת אבו רקייק כאשר ממילא יכולתה של המתלוננת לזהות המשיב הינה מוגבלת שכן לדבריה זה כיסה פניו בכאפייה.

מעבר לכך, הצביע על תהיות העולות מגרסתה של המתלוננת והתנהלותה, כך שישנו ספק האם כלל פרצו לביתה. בסופם של דברים זה ציין כי יש לאפשר למשיב לחזור ולהיקלט בקהילה שכן לדבריו הקהילה מוכנה לקבלו בחזרה.

מנגד, ב"כ המבקשת, מפנה להודעת המתלוננת, ולתיאור אותו היא מוסרת הנוגע למאפייני המשיב וכן להפרה עצמה, שהיא מקימה עילת מעצר עצמאית.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, וקראתי את חומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה קיימות ראיות לכאורה גם ביחס לאישום הראשון עם חולשת מה בצידן. ראשית, מקובלת על בית משפט טענת ב"כ המשיב כי אין די בכל אותם תיאורים כלליים אותם מוסרת המתלוננת, ככאלו שיש בהם כדי להגיע לכדי מידת זיהוי כפי הנדרש בפלילים, ואף לא ככזו המספקת לראיות לכאורה.

מטבע הדברים, רבים הם הלובשים ג'ינס בהיר, מעיל שחור, בעלי גוון עור חום בהיר, גובה 1.70 וקול ייחודי. קביעתי בדבר קיומן של ראיות לכאורה נובעת מכך שהמשיב זוהה ע"י המתלוננת במסדר זיהוי תמונות (ראה דוח מסדר זיהוי תצלומים מיום 9.3.12 שנערך ע"י רס"מ יגאל אלפסי). כשאלו הם פני הדברים הרי כל אותם פרטי זיהוי, בכללם פרטי הלבוש, יש בהם כדי לחזק את אותו זיהוי וכמכלול, להוות ראיות לכאורה.

את אותה חולשת מה בעוצמתן של הראיות מוצא אני בכך שכאמור בכל מהלך השהות לכאורה בביתה של המתלוננת, זו טוענת כי המשיב הסתיר חלקים מפניו על-ידי כאפייה (ובשל כך גם המתלוננת כיסתה חלקה מהתצלום על מנת לזהות את פניו של המשיב במסדר זיהוי תמונות) ושנית, נוכח ההתנהלות אותה מתארת המתלוננת, אשר אינה מתיישבת עם "המצופה" ממי שפרץ לבית מגורים. הדברים מתייחסים לכך שלדברי המתלוננת הפורץ העיר אותה על-ידי נגיעה בכתפיה, הדליק את האורות וסיפר לה כי זה בורח מן המשטרה.

אסיים את התייחסותי לשאלת הראיות לכאורה ואציין כי, מבלי לקבוע מסמרות, נדמה כי יש לראות את ההפרה של תנאי שחרורו של המשיב שעה שזה מצוי מחוץ לכותלי קהילת "אלפטם" כעבירה נמשכת ולא כעבירת שרשרת, כך שלכאורה ישנה כפילות בייחוס שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית.

משקבעתי קיומן של ראיות לכאורה, קמה עילת מעצר כפולה בעניינו של המשיב, הן נוכח ההפרה של תנאי שחרורו והן נוכח המסוכנות הנשקפת מהמשיב לביטחון הציבור ורכושו. אקדים ואציין כי בית המשפט אינו תמים דעים, וזו בלשון המעטה, עם דברי ב"כ המשיב, לפיהם לו היה מדובר בהפרה לבדה, ספק אם היה מתבקש מעצרו המחודש של המשיב.

ראשית, לעניין טיב ההפרה, ונסיבות ביצועה הרי שאין בידי לקבל את הסבריו של המשיב לפיהם התבקש לעזוב את המקום ולא עזב מיוזמתו. ביחס לכך הרי מהודעת האחראי בקהילה מר איהאד יחיא מיום 15.3.12 עולה כי המשיב מיוזמתו ועל דעתו עזב את המקום, לאחר שאמר כי ".. קשה לו והוא לא רוצה להמשיך בטיפול ... המדריך שלו עלא שוחח איתו רבות בנושא ולא הצליח לשכנע אותו".

בדומה, ר' הודעת אשת המשיב המספרת כי הדברים נמסרו לה גם כן על-ידי אנשי הקהילה, לפיהם המשיב רוצה ללכת הביתה. ביחס להפרה זו נציין כי המשיב שהה יחסית פרק זמן קצר של כחודש עד אשר הודיע על רצונו לעזוב, כאשר עיון בהודעתו מגלה כי זה היה סבור, בניגוד להחלטתו המפורשת של בית-המשפט, כי אין המדובר בשהות בתנאי מעצר בית מלא, וכדבריו "אני יכול לצאת ולחזור מתי שאני רוצה...".

עוד לציין כי בין אם המשיב עזב על דעת עצמו ובין אם נאמר לו לעזוב (טענה אותה אינני מקבל), ברי כי היה עליו להסגיר עצמו למשטרה ולא לשהות פרק זמן של כשלושה חודשים כשהוא מתגורר בביתו וללא כל תנאים מגבילים. מעבר לכך, כאן המקום להזכיר כי שחרורו של המשיב לקהילה הטיפולית נעשה לאחר שבית-משפט זה הורה בתחילת מעצרו עד תום ההליכים, ורק בעקבות ערר שהוגש לבית-המשפט המחוזי הותרה יציאתו לחלופה, וגם אז כאשר כב' הנשיא אלון, לפנים משורת הדין, מאפשר את שמיעתו של הערר למרות שזה הוגש בחלוף 30 היום הקבועים בחוק להגשת ערר, תוך שחזר על ההלכה כל הליכי טיפול-גמילה בשלב המעצר ייעשו בשלבים חריגים ביותר. משהפר המשיב את תנאי שחרורו, הרי ספק אם יש ליתן לו פעם נוספת את ההזדמנות יוצאת הדופן אותה הוא קיבל להיגמל אגב הליכי המעצר בעניינו.